למה אנחנו רבים?

קרן סדן בלוג Leave a Comment

sibling_rivals_MD

יש שני סיפורים שאני עובדת איתם בגן שעוסקים בריב. הראשון הוא  פתאום בלי כתום של מיכל בלומנפלד שניגש לעניין דרך ריב בין הצבע הצהוב והצבע האדום שבעקבותיו נעלם הצבע הכתום מהעולם והשני הוא המלחמה האדירה של אורה אייל שמתאר ריב בין שני חברים על מקל שמצאו, כמה מהר הריב מתלקח וכמה מהר הוא נשכח.

בעקבות שני הסיפורים הילדים בדרך כלל שואלים שתי שאלות פילוסופיות מובילות: השאלה למה אנחנו רבים? והשאלה למה אנחנו משלימים?

אלו שאלות פילוסופיות מבחינתי כי הן עונות על שני כללי האצבע הראשיים שאיתם אני מגדירה שאלות פילוסופיות עבור הילדים: אין להן תשובה בסיפור (בשני הסיפורים האלו באמת שאין תשובה, אם כי יש סוג של הצעה למה הריב קרה) ואפשר לענות עליהן תשובות שונות, או בשפה אחרת אין להן תשובה אחת נכונה.

מבין שתי השאלות האלו, בשנים הראשונות שהקשבתי ודיברתי עם הילדים עליהן – בעיקר הקשבתי לאיך הם חושבים עליהן ביחד, אהבתי יותר את השאלה למה הם רבים מהסיבה הפשוטה שזו שאלה שבדרך כלל לא שואלים ילדים ולכן גם – לא עונים עליה בשבילם.

כן, נכון, אם ילדים רבים, אנחנו שואלים מה קורה, או אפילו למה אתם רבים. אבל זו שאלה שונה לחלוטין מהשאלה למה בכלל רבים?! ובציניות – מה אי אפשר בלי?

נכון גם, שלא שואלים ילדים למה הם משלימים. אבל מסיבה אחרת לגמרי. לפחות ביומיום של הגן, לא שואלים ילדים למה משלימים אלא מסבירים להם איך להשלים. לפעמים מדלגים על ההסבר ופשוט אומרים להם: בגן שלנו לא רבים או מכבדים את החברים שלנו. וכך לכאורה, לעיתים בלווי בקשת סליחה, הם משלימים. כך שבעצם כאילו מכתיבים להם תשובה מראש לשאלה הזו – שכאמור לא שואלים אותם. ובאמת הדיונים שהקשבתי להם ו/או הנחתי עם ילדים  סביב השאלה למה אנחנו משלימים, התחילו בדרך בתשובות "מוכתבות כאלו" וגם תשובות כמו: "כי אמא אמרה לנו להשלים". ברור – במיוחד מהתשובה האחרונה הזו שיש הרבה מה לעשות והרבה עומק לדיון על השאלה למה אנחנו משלימים אבל אני אכתוב על זה בפוסט אחר כי זו כבר עמדה מתערבת שלכם כהורים אז צריך להסביר את זה יותר.

בנתיים הנה תיעוד של חלק קצר מדיאלוג באחד הגנים על השאלה למה אנחנו רבים עם הסברים קצרים לאיך שאני מבינה את המהלך המחשבתי שלו ואיך הילדים עוברים בצורה חלקה בין הקונקרטי למושגי (כמובן שאפשר להצביע על עוד פרשנויות/מהלכים שמתקיימים במקביל):

אומרת מיקה: "כי לפעמים מישהו אחד רוצה והשני גם רוצה, אם יש דבר אחד ושניים רוצים, ואי אפשר לחלק את זה לחצי. (אם זה מברזל, אז אי אפשר לחלק.)"
לי, מגיבה ולמעשה קצת מפרטת: "כי לפעמים קונים לילדים דברים, ושניים רוצים אותו דבר ואי אפשר לחלק את זה."
גלי, ממשיכה את קו המחשבה של שתיהן: "אם אמא קונה לילדה שלה קופסת משחקים והילדה השניה גם רוצה, והקופסה עשויה מעץ ואי אפשר לחלק את זה."
גיא, כבר מצביע על עיקרון של חברות שעולה בשיחה: "אם ילד רוצה משהו, השני יכול לכבד (share) ואם הוא לא מכבד, אז הוא לא נדיב ואנחנו רבים."
אדם, חוזר לנקודה שהעלתה מיקה אבל חושב סביב המושג לכבד שהעלה גיא: "כי אי אפשר לתת משהו למישהו כשיש רק דבר אחד."

*כל השמות בדויים

(קרדיט תמונה http://goo.gl/Km0DSK – רשיון – http://goo.gl/VAhsB)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *