הנה סיפור – שמתקשר עוד שניה לליל הסדר –
בשנות ה-90 דן רוטנשטיין וליז סנטנה עבדו עם הורים מאוכלוסיות מוחלשות בעיר לורנס, מסצ'וסטס. הם שמו לב שההורים לא היו מאוד מעורבים בחינוך של הילדים/ות שלהם. כשהם התחילו לשאול למה, הם קיבלו מהם את התשובה שהם "לא יודעים מה לשאול" (נניח בביקור בבית הספר או ביום הורים).
אז דן וליז נתנו להם סט של שאלות ושלחו אותם לימי הורים. מה שקרה הפתיע אותם. ההורים נהיו מעורבים יותר אבל חזרו אליהם כל פעם בבקשה לעוד סטים של שאלות לשאול במצבים שונים.
דן וליז הם עלו על משהו בסיסי – שאלות לבדן לא מספיקות, צריך גם לדעת לשאול שאלות או במילים אחרות שאילת שאלות היא יכולת נרכשת.
אז הם פיתחו דרך או שיטה בדיוק לכך.
היו לזה תוצאות נפלאות: מיכולת ההבנה והניתוח של סיטואציה דרך ביטחון עצמי ויכולת התמודדות וניהול שלה. אחת המשתתפות בפרוייקט שלהם סיכמה את זה ככה: "ללמוד איך לשאול שאלות זה הדבר הכי חשוב שאי פעם למדתי. זה עוזר לי ללמוד."
אז זה מה שהם עושים עד היום – עם אוכלוסיות מגוונות, עם צוותים חינוכיים וישירות עם ילדים/ות.
זה לא פלא שדן רוטנשטיין וליז סנטנה גילו את כל זה בעבודה עם אוכלוסיות מוחלשות. אחד הדברים שחוקרי/חוקרות שאלות מדברים עליהם הוא ששאלה היא פריבליגיה. הם מתכוונים לזה שלשאול זו פריבילגיה אבל נגזר מזה בעייני שגם האפשרות ללמוד לשאול שאלות היא פריבילגיה.
הסיפור של העבודה של דן רוטנשטיין וליז סנטנה הוא דוגמה קצרה לכך.
דוגמה ממערכת החינוך שלנו הוא התנהלות המורה/השיעור במה שנקרא דפוס הימ"מ (זה תרגום ע"י גל פישר ומאיה בוזו של מושג באנגלית): המורה יוזמת (כלומר שואלת), התלמידים/ות מגיבים, המורה מעריכה (את התשובות). בהתנהלות כזו רוב הדיבור של המורה בכיתה היא שאלת שאלות. זה אספקט אחד. האספקט השני והוא מה שחשוב לי כאן שרק המורה בכיתה שואלת. לא התלמידים/ות! השאלות יותר מסומנות כפריבילגיה של המורה ויותר מזה – הן מסומנות כפריבילגיה של מי שיודע/ת.
כי מה שהמורה שואל/ת הן מה שאני קוראת לו (בעקבות וורן ברגר) שאלות בדיקה. שאלות שהן בדרך כלל סגורות, מפעילות קוגניציה פשוטה – פשוט בדיקה שהתלמידים/ות הבינו או יודעים משהו. שהיא כבר הבינה או יודעת. והיא גם זו שקובעת אם הם הבינו או יודעים. זהו.
השאלות לא נשאלות על ידי הילדים/ות והמודלינג של מה זו שאלה בכלל הוא מודלינג צר מאוד כשמדובר בשאלות בדיקה. למעשה, מבחינתי, הוא בכלל לא מדגים מה זו שאלה אמיתית – שאלה שהיא פתוחה, שדורשת חשיבה מעמיקה, שמעוררת השראה לחשוב.
עזבו אבל את מערכת החינוך, כי זה נכון גם לגבינו. גם אנחנו שואלים ילדים/ות המון (וחלקנו בעיקר) שאלות בדיקה. גם אנחנו מדגימים להם מה הן שאלות ע"י שאלות סגורות. וזה מה שחשוב לי ומה שאני תמיד מזכירה:
שאלות הן חשובות אבל שאלות חשיבה על אחת כמה וכמה.
והשאלות של הילדים/ות – שהם ישאלו – על אחת כמה וכמה וכמה.
אז איך זה קשור לליל הסדר?
דן רוטנשטיין וליז סנטנה גילו עד כמה שאלות הן יכולת לא מובנת מאליה בעבודה עם הורים מאוכלוסיות מוחלשות אבל מהר מאוד הם הבינו שזה מכון לכל האוכלוסיות ולכל הגילאים. בשבילי הדגש של ההגדה על ארבעת הבנים (והבנות), השימוש שלהם/ן בשאלות ויכולות שאלת השאלות השונה שלהם/ן מציף בדיוק את השאלה הנכונה אבל לא את התובנה שלי על העניין.
המלצה שלי – השתמשו בליל כהזדמנות למשהו אחר. ליחסים אחרים עם הילדים/ות שלכם דרך שאלות.
במקום להיות במקום של הידע, של להסביר לילדים/ות את העולם (שמגולם בבן/בת הרביעי/ת כשנאמר – "את פתח לו") זוזו והתמקמקו במקום של לחשוב עם הילדים/ות על עולם.
אל תספרו את ההגדה כפשוטה. קראו אותה מתוך שאלות.
איך עושים את זה ? ביננו זה הלב של התהליך בסדנת ההורים שלי אבל אל דאגה אפשר להתחיל כבר בשישי הקרוב: כתבתי על האיך לשאול בליל הסדר בשנה שעברה (לינק בתגובה הראשונה).
אם אסיים באנקדוטה על העבודה של דן רוטנשטיין וליז סנטנה – מסתבר שלשאול שאלות זו יציאה מעבדות לחירות.
להרבה שעות של הנאה עם הילדים/ות!
תהנו בסדר 😊
(התמונה מויקיפדיה, אילנה שקולניק)