ילדים/ות זוכרים דברים אחרת! זה מרתק וזה קשור ללמה הם לא עונים לנו על איך היה בגן ואיך לשאול את זה אחרת

קרן סדן בלוג Leave a Comment

אחד הספרים שאני קוראת עכשיו (כן אני מאלו שקוראים/ות כמה ספרים במקביל ) הוא "התינוק החושב" של אליסון גופניק.
גופניק היא פסיכולוגית התפתחותית מובילה בעולם והספר הזה שלה מונח אצלי על המדף כבר כמה שנים – וכמה אני שמחה שסוף סוף הגעתי אליו!
יש הרבה דברים מרתקים והרבה דברים שאני לומדת מגופניק.
חשבתי שאחד הדברים ששווה לשלוח לכן/לכם הוא מה שהיא אומרת על זיכרון של ילדים/ות קטנים/ות (עד חמש שנים)
ופותח עוד חלון לשאלה הנצחית של איך לשמוע על ולדבר עם ילדים/ות על "איך היה בגן"

מה שגופניק אומרת מעניין בפני עצמו וגם כעצה בשבילנו איך לגשת לשאלה הזו אחרת – ומי יתן, בהצלחה. 

בקצרה, גופניק טוענת שהזיכרון של ילדים/ות קטנים/ות שונה מזה של מבוגרים/ות.

הזיכרון של ילדים/ות הוא יותר זיכרון של אירועים ספציפיים מאשר זיכרון הקשרי או סיפורי. במיוחד, ילדים/ות קטנים עוד אין זיכרון אוטוביוגרפי (כזה שבו הם הדמות הראשית)

היא מבססת את זה על תיעוד של אירועים חופשיים (כלומר ראיונות עם אמהות וילדים/ות על ארועים שקרו להם) וגם על אירועיים יזומים, התרחשות שהיא עיצבה ויזמה.
כך למשל היא נותנת שתי דוגמאות מקסימות: הבן שלה, שכשהיה בן שמונה עשרה חודשים, שחווה ערב מרגש עם סבתו בצפיה בירח והכוכבים.
כשסבתא שלו הגיעה שוב כעבור חודש, "באמצע היום, הוא צעק מיד "ירח" ומשך בשרוולה כדי שתיקח אותו החוצה."

כך למשל, ילדים/ות שבניסוי שהיא יזמה ראו נסיינית גורמת לקופסה להידלק כשהיא נוגעת בה במצח.
הם זכרו זאת היטב, וגם כעבור חודש כשנתנו להם את הקופסה הזו, הם נגעו בה במצח על מנת להדליק אותה.

או כמה שזה מסביר את הפליאה שלנו על הזיכרון המופלא של ילדים/ות לאירועים,

על כך שהם יכולים/ות לזכור משהו (שאנחנו הספקנו לשכוח) שקרה לפני חודשים! נכון?

מה שמעניין בצורה כזו של זיכרון הוא, בין היתר, שהזיכרון הזה "מופעל" פעמים רבות, מבחוץ ולא מבפנים, כמו שגופניק מסבירה את זה.

זה גורם לשני דברים שמעניינים אותי:

הרבה פעמים אנחנו חושבים שילדים/ות מספרים לנו דברים או עונים לנו לפי מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע (כי זה מה שאמרנו להם, כי זה חשוב לנו או כל סיבה אחרת) אבל זה לאו דווקא נכון.

כך למשל גופניק מספרת על שאלות ששאלו ילדים/ות על ביקור בגן חיות.
(כטבעונית אני כמובן הייתי שואלת שאלות על אירועים אחרים אבל זה הספר של גופניק אז אני מספרת את מה שהיא כותבת).
בעוד שילדים/ות בני חמש למש כבר יספרו סיפורים מורכבים ומפורטים על ביקור שכזה,
ילדים/ות קטנים יותר זכרו כמעט אך ורק מה שאמא שלהם ציינה או הפנתה את תשומת ליבם אליו במהלך הביקור. למשל "הפיל עשה קקי" וכדומה.

זה לאו דווקא, כאמור, כי הם "מנסים לרצות אותנו"
מבחינת גופניק "נראה שהזיכרון של ילד/ה פעוטים כאלו שייך לאמא שלהם לא פחות מאשר להם."
ככה ילדים זוכרים – אירועים.
ואירוע (כמו שאני מבינה ממה שגופניק כותבת) במקרה הזה מקבל חשיבות ונזכר,
למעשה הופך לאירוע בתוך רצף של התרחשות עם האמירות האלו.

סופר מעניין – כשאנחנו נזכרים במשהו, כותבת גופניק, קל לנו להיזכר בו מתוך קונטקסט מסוים.
למשל לענות על השאלה "מה עשית ב27 בחודש בערב" או אפילו יותר ספציפית כשנותנים לנו רמז "כשהיית בבר בליל ה-27 בחודש, האם ראית איש המגבעת שחורה המחזיק נרתיק של כינור?"
להיזכרות כזו, הפסיכולוגים קוראים "אחזור חופשי" (free recall)

וכאן הקישור לשאלה מפורסמת של איך היה בגן
מעכשיו אלו המילים של גופניק ישירות (ההדגשות אבל הן שלי):

"הזיכרונות הנרמזים האלו גם הם אירועיים, אבל הם מופעלים בגירוי מן החוץ ולא מבפנים. השואל איננו אומר לנשאל סתם את התשובה, כפי שהאמהות אמרו לילדיהן בני השנתיים להיזכר בפילים"… המידע שהנשאלים זוכרים אכן נמצא שם, אבל בלי הרמז הם לא היו מאחזרים אותו. … הזיכרון נשלט מבחוץ, במקום מבפנים.
אצל כולנו הזיכרון הנרמז קל יותר מאשר אחזור חופשי, אבל ההבדל בקרב ילדי גן גדול בהרבה. יש להם זיכרונות ספציפיים נהדרים כשנותנים להם רמז, אבל האחזור החופשי קשה להם מאוד.
אפשר לראות זאת בחיי היומיום. אוספים את הילדה מהגן ולפי כל כללי הטקס ושואלים אותה, באורח בלתי נמנע, "מה עשית היום בגן, מתוקה?"
והתשובה בלתי נמנעת באותה מידה היא "כלום" או "שיחקתי".
זאת, על אף העובדה שהילדה היתה בטיול מסעיר ורכבה על הטיל במוזיאון המדע, או נפלה באופן דרמטי ממתקן הטיפוס בגן השעשועים,
או שיחקה "סולמות וחבלים" בפעם הראשונה.
בגנים המוצלחים יותר מכינים לעיתים קרובות רשימה קטנה של מה שקרה במשך היום, כדי שההורים יוכלו לעיין בה.
כששואלים על כל אירוע בנפרד, הילדה שאמרה בעקשנות "כלום" שופעת פתאום פרטים מרגשים.
הילדה אינה סרבנית – פשוט אין לה גישה חופשית לזיכרונות שלה בניגוד למבוגר או אפילו לילד/ה בני שש."

****

אז מה המסקנה? אולי אתן/ם כבר מכירות אותה (ואז עכשיו יש לה גם הסבר מאחורה (נכון שזה כיף?) ואולי לא:
שאלו שאלות ספציפיות עם עובדות ודברים שאתן/ם יודעות שקרו בגן. (ואם אתן לא יודעות תשאלו את הגננת.)

בחיי שמרוב פוסטים על העניי אני יכולה כבר לפתוח מדור שלם באתר על השאלה איך היה בגן

את כל זה ועוד דברים מרתקים אחרים תמצאו בספר של גופניק. (את זה אפרופו אפשר להבין משלושה עמודים בלבד 136-138).
הנה גופניק בהרצאת TED על מה תינוקות חושבים/ות.

 

*** בהרצאת הדגל שלי כבר הייתם? ***

  • את מפתח הזהב של פילוסופיה עם ילדים – שפותח דיאלוג וחשיבה – קיבלתם?
  • קצת על מהי חשיבה פילוסופית עם ילדים ואיך היא נותנת לכם עוד דרך לדעת מה רץ להם בראש ועוד כלי לדבר איתם על זה
  • וכמובן – ספרי ילדים ואיך לקרוא אותם קריאה פילוסופית כזו שעודדת דיאלוג וחשיבה.

על תחמיצו את ההרצאה הבאה –

לחצו עכשיו לכל הפרטים וכרטיסים!

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *