איך לדבר עם הילדים על הימים הראשונים בגן ובבית ספר

אחד הדברים שאני מאוד אוהבת בהקשבה,
ומדברים עליהם פחות כשמדברים
על דיאלוג, ופתיחות והיכולת לשמוע,
לחשוב ביחד ולשנות את דעתנו,
זה שצליל נרשם בגוף.

אנחנו יודעים את זה
כי אנחנו חשים סאונד.

למשל כשאנחנו מניחים יד על רמקול,
וממש מרגישים את המוסיקה.
או לדוגמה – כשישבתי לפני כמה ימים
כחלק ממעגל תופים
אבל לא תופפתי
(ביננו, זה חלום שלי לדעת לתופף, אבל נכון לעכשיו אני לא.)
וחבר הניח לידי תוף,
רק כדי
שאם יתחשק לי
והנחתי עליו לרגע אתה יד
ואז
ווואו – כל הסאונד, הצלילים מסביב,
התוף היה מלא בכל זה,
שנרשם עליו כרטט והדהוד,
הוא כאילו נע ונד יחד עם כל צליל שהופק שם.

כמו התוף הזה כך גם אנחנו,
כשאנחנו בהרפיה מלאה הצלילים נרשמים בנו,
ממש נכנסים, פיזית, גופנית, אלינו.
אני בטוחה שיש לכםן לפחות זיכרון אחד
של חוויה כזו
של תחושה כזו של מוסיקה,
בבית או בהופעה.

כך שלשבת עם (ה)ילדיםות,
הגוף קצת מוטה קדימה,
האוזניים פתוחות ולהקשיב,

"רק" להקשיב
לא לומר דבר,
זה לתת להםן,
למילים ולמחשבות שלהםן,
ממש להירשם בנו.
ולזכור שכך גם מילותינו
נרשמות בהםן.

ורק זה קסם.
חיבור.
של גוף וחשיבה.

אני רוצה להזמין אותנו בימים הקרובים
של תחילת שנת הלימודים
כשהילדיםות מחפשיםות, מוצאיםות,
נכנסיםות לתהליך בגן ובבית ספר,
לעשות בדיוק את זה:
לסמוך על כך שסאונד נרשם בנו,
כדי שתיווצר קירבה ביננו.
תיווצר הקשבה אחרת.
והםן ירגישונשמעים.

ואז הם יוכלו להרפות.
את הכיווץ ו/או את המתח,
או ההתלהבות
של הימים הראשונים (ובכלל) בגן ובבית ספר.

אני מזמינה אותנו להקשבה
שהיא קודם כל גופנית.

כן כן, זה עוד אופן ללכת בדרך
של קירבה וחשיבה ביחד
(של פילוסופיה עם ילדיםות)
כלומר, עוד אופן, למצוא אצלנו את הביטחון
פשוט להקשיב
להיות עם
עוד לא לקפוץ לאמירה,
לפתרון,
אפילו לרגע להשהות שאלה.

בואו נזכור את האמת הזו,
שגם בשתיקה
שהיא הקשבה
ילדים וילדות יודעים ומרגישים שהם נשמעים.

וכל כך הרבה ממה שהםן צריכים מאיתנו
זו הידיעה והתחושה הזו בלבד.
ורק אחריה יש בכלל טעם,
בדיבור.