השבוע יצא לי להיות בכרמל לזמן משמעותי,
ובעקבות החוויה הזו
אני רוצה לעודד את כולנו לצאת לטבע,
ככל הניתן, באזור שמרגיש לכםן בטוח.
הכל ירוק, ויש גם פריחה
(אם כי השיא עוד נראה לפניה),
והטבע, בהיותו טבע,
מציע מגוון אינסופי של יופי
ואם זה יום שמש אז בכלל…
יש הרבה דרכים להפוך טיול
ושהייה בטבע לפילוסופית,
וכך גם – אני מאמינה
והניוזלטר הזה מסביר איך
לתת לילדיםות
קרקע וביטחון.
תמיד, ובמיוחד בימים אלו.
הדרך הפשוטה מכולן לעשות את זה,
היא לצאת החוצה עם שאלה.
ממש ככה,
להגיד משהו כמו:
ניסע לטייל / ניסע לעשות פיקניק
ונשאל את עצמנו מה זה להיות בחוץ (לעומת בבית),
מה זה לשהות במקום אחד הרבה זמן
ועוד שאלות שאתםן חושבים עליהן.
ולא לענות על השאלה הזו,
גם לא אחר כך כשחוזרים
או בבית.
לתת לשאלה הזו להיות
(ולחזור אליה בטיול הבא)
פשוט להתחיל להכניס הביתה
את הרעיון שכשאנחנו עושים משהו
או חווים משהו
זה סוג של תשובה
ולמעשה הדהוד של שאלה
שאנחנו שואלים.
למעשה זו עוד דרך
לשהות עם שאלה
שהיה שאני מדברת עליה כאן
המון
ובצדק (☺)
כי לשהות עם השאלה
זה לתת לתשובה או לאמת להתגלות
זה ללמוד לחשוב מתוך התמסרות
לחשיבה
לחוסר ידיעה
לידיעה שמגיעה בזמנה
לחקירה משוטטת:
בודקת פה
בודקת שם
מתגבשת בצורה
שאנחנו לאו דווקא
מובילים
או מבינים
וזה בסדר.
חקירה שהיא יותר דומה
לצורת חשיבה של ניסוי ותהייה
אם אקפוץ על רגל אחת – איך זה מרגיש?
ועל שתיים?
ואחורה?
חקירה וחשיבה כאלו –
יש להן הרבה רווחים,
ואחד הגדולים שבהם
ענקיים – באמת!
זו הידיעה שהגענו.
שהינו עם שאלה
וידענו לזהות כשמשהו ממנה
הפך לידיעה.
הידיעה הזו לא מובנת מאליה
ויקרה מפז
ואחד הדברים שיש לנו
הכי פחות הזדמנויות ללמוד
ולהכיר.
היא שונה מ"ידיעה של בית ספר":
כמה זה 5 ועוד 5?
למה קוראים לחנוכה חנוכה?
מה קרה ב…
שלא סתם לעיתים קוראים לה
מ.ש.ל.
מה שהיינו צריכים להוכיח.
תחשבו על מקרים בחיים
ובטוח יש לכםן כמה כאלו
שהגעתם לידיעה כזו
שאמרתם
אההה
עכשיו אני מבינ.ה
אההה
את זה ניסיתי להסביר.
מתוך תחושה פנימית של ידיעה.
זו הכוונה.
וכך, השבוע, כשהייתי בכרמל
והייתי גם עם השאלה
מה זה לשהות בטבע עבורי.
חזרתי אחרת.
חזרתי בתחושת חיות מחודשת,
ועם המון הודיה על מה שיש,
ועל היכולת להיות רגע במקום
שמחזיר לעצמי ולקרקע.
חזרתי עם הזכרות
כמה להיות בחוץ זה נעים
כמה נעימה הרוח,
וגם עם גילוי
כמה כל זה עושה טוב
לעיניים שלי.
אני רוצה לשתף
שהתיישבתי לכתוב פוסט אחר לגמרי
על תחושת האני שלנו ושל הילדיםות
בזמנים האלו – וסביר שעוד אכתוב אותו
אבל הטבע, והירוק, והאפשרות
להתמסר, לשחרר,
לרגע למצוא קרקע
השתלטו על הפוסט.
אם יש לכםן אפשרות צאו לטבע,
אני חושבת שהשהיה ביחד
במקום שמזכיר לנו שיש קרקע
היא מרפאת.
וכן, גם העטיפה של היציאה לטבע
בשאלות וחקירה
שאתםן הרבה פעמים עוטפים
את החיים המשותפים שלכםן עם הילדיםות
(בשביל זה האתר הזה…)
גם היא קרקע,
היא המשכיות,
היא לסמן שבתוך הקושי
וכל מה שהתקופה מביאה ומציפה
יש חיים של יופי ומשמעות.
וזה סופר חשוב
בשבילנו
ובשביל הילדיםות.
זו אחת ההגדרות שלי לתקווה.
זה מאפשר עוד משהו חשוב:
הרבה מדברים על כך,
שעוד מעט שלושה חודשים לתוך המלחמה
הרבה מהלחץ, הפחדים, חוסר הביטחון
שהיא יוצרת – מתגלה רק עכשיו.
בואו נהייה רגישים לעצמנו ולילדיםות
בזמן הזה
לא נניח שהםן או אנחנו התרגלנו.
מזכירה שאני כאן באהבה לכל שאלה,
♥
קרן
Re-Visit, איך לתקן משהו שאמרנו על המלחמה (או בהקשר שלה)? ♦ ד"ר נעמה צורן היא מובילת גישת רג'יו אמיליה בישראל
שלושת היסודות ומקורות שיש לילדיםות מלידה, עליהם הם נשענים ומהם הם נבנים. תמיד וגם בעת הזאת. ♦ ד"ר נעמה צורן היא מובילת גישת רג'יו אמיליה בישראל
אני קוראת את השיחות של דורון המבורגר עם ילדיו כבר שנים. עזבו איך שהוא כותב – נהדר, מה שמעניין זה החכמה של הילדים שלו, וחכמת השיחה ביניהם. הנה דוגמה ממש מלאחרונה (שכמו תמיד מפרסמת באישורו) "אבא, מי צייר את המונה ליזה?" שאל אותי ינוקא ׳לאונרדו דה וינצ׳י׳ עניתי "והוא היה איטלקי נכון?" שאל "נכון" עניתי "אז למה המונה ליזה בפריז?"
פסטיבל המחבר את הטוב שבכל העולמות:
הטבע, היצירה, החשיבה והעניין, האוכל הטוב, המדורה. וסדנאות שמפגישות את הפילוסופי, החשיבתי, החושי ואת היצירתי.
יום שבת ה17.1
בחבצלת השרון
