אימון לבלתי־צפוי ולחוסר ודאות

Teacher Tom הוא הכינוי של טום הובסון: מחנך, כותב ומתבונן חד־עין בעולם הילדות, וגם כותב מוכשר שאני קוראת את הבלוג שלו בקביעות. הוא עבד במשך שנים רבות בגן ילדים מעורבות הורים בסיאטל, שהפדגוגיה המובילה שלו היא פדגוגיה של משחק חופשי. כבר שנים שהוא מקדם את הפדגוגיה הזו בעולם, כשהוא מתנגד ובצדק! למגמה הכללית במערב היא צמצום מתמשך של זמן משחק של ילדים כבר בגיל הגן. לצמצום של זמן משחק חופשי של ילדיםות יש השפעות עצומות, כשבפוסט הזה הוא מתרכז בעליה בחרדה אצל ילדים וילדות.

אתמול הוא פרסם פוסט יפייפה על הכנה לבלתי צפוי או חוסר ודאות, שהרלוונטיות שלו אלינו שחיים עם ילדיםות בישראל כואבת אבל התוכן שלו מנחם ומעודד.

המסר שלו הוא פשוט עבורנו: אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להקל ולאפשר לילדיםות להיות ילדיםות בזמן הזה, להסתגל ולצמוח בחוסר הודאות שלו הוא לאפשר להם לשחק, וכמה שיותר.

הנה תרגום של חלק ממנו (הלינק לפוסט המקורי בסוף הפוסט הזה.)

"אין הגדרה מוסכמת אחת למהו משחק בקרב מדענים, אך הרעיון הזה של "אימון לבלתי־צפוי" הפך למרכזי בניסיונותינו הנוכחיים להבין במה עוסק המשחק. עדויות לתופעה זו נמצאות סביבנו בכל מקום. ילדים צעירים ידועים בכך שהם מכניסים את עצמם למצבים מבלבלים. צפיתי באינספור ילדים מבצעים גרסה משלהם ל"התפלשות" של גור החזיר. ילדים מסתובבים על נדנדות, מתגלגלים במורדות, וסוטים כמעט מכל שביל ישר וצר כדי להיאחז או לטפס. לעיתים קרובות ה"התפלשויות" שלהם הן התנהגויות מסוכנות באופן אובייקטיבי. וכולנו יודעים שפעם אחת כמעט אף פעם אינה מספיקה — הם חייבים לעשות זאת שוב ושוב ושוב, וזהו סימן ההיכר של תרגול או אימון.

לא קשה לראות שגם המשחק הדרמטי שלהם הוא היבט של אותה תופעה. באמצעות העמדת פנים שהם מישהו או משהו שהם אינם, הם מכינים את עצמם להגיב להפתעות שהחיים יזמנו להם בהכרח. לעומת זאת, חלק גדול ממה שאנו מכנים חינוך מתמקד בידוע, בצפוי, בסטנדרטי, ובתכנון העתיד, אך כולנו יודעים שחלק גדול מהחיים כפי שהם נחווים, ואולי רובם, עוסק באופן שבו אנו מגיבים לבלתי־צפוי, למעידות ולהחלקות. כפי שאומר הפתגם היידישי: "האדם מתכנן ואלוהים צוחק." המשחק הוא, בהקשר זה, האופן שבו בעלי חיים מתכוננים לצחוק האחרון: ייתכן שניפול, ייתכן שהתכניות שלנו ישתבשו, אך מכיוון ששיחקנו, אנו יודעים כיצד לקום ולהמשיך."

וזה העיקר מבחינתי:

"בעולם שבו ילדים אינם חופשיים לשחק, שבו הם מוגנים יתר על המידה ומנוהלים יתר על המידה, שבו הם מוכוונים כל העת אך ורק אל הצפוי ומוגנים מן הבלתי־צפוי, אנו שוללים מהם הזדמנויות להכין את עצמם לבלתי־צפוי. לא פלא שהם חרדים."

אני חושבת שזה פוסט השראה לכולנו. הוא הכניס לי אוויר. באמת ששווה לקרוא את כולו.