5 ציטוטים על למידה

בחודשים האחרונים אני מעלה כל יום רביעי ציטוט על ילדים/ות, חינוך, חשיבה ועוד לפייסבוק.
עכשיו כשהם מתחילים להצטבר שמתי לב שחיבור שלהם ביחד, יוצר אמירות חשובות. הפוסט הזה הוא דוגמה לאחת מהן:

אחד הספרים שהכי השפיעו על איך שאני חושבת על למידה הוא הספר
אני לא אלמד ממך מאת הרברט קוהל (Herbert Kohl, I Won't Learn From You)
המספר על סירובם של ילדים/ות ללמוד מסיבות שונות.
למשל ילד שסירב ללמוד לקרוא כי זה נתן לו מעמד בגן,
למשל ילדים/ות אפרו-אמריקנים שסירבו ללמוד
כוון שהסיפורים והחומרים שהם קראו לא נגעו בכלל בתרבות שלהם במקרה הטוב,
מחקו או הציגו אותה באור שלילי במקרה הרע.

זה לא בהכרח שהם קמו ואמרו לא.
לפעמים כן, אבל זה לא העניין הפעם.

מה שנגע בי בספר הזה הם הכוח והנחישות שהילדים/ות האלו הפגינו
– בכל גיל – ובאינספור שיטות ובהתנהגויות מתוחכמות שהםן פיתחו
על מנת לא ללמוד.
הם/ן העדיפו להיחשב עצלנים/יות, טיפשים/ות ועוד.
רק לא לשתף פעולה עם תרבות ומערכת שלא רואה אותם/ן.

למחבר – שהיה מורה שלהםן לקח זמן לראות מעבר לכל זה,
את הכוח, הנחישות, האומץ והחוכמה של ילדים/ות אלו.
את הקשר בין זהות עצמית למה שאנחנו לומדים.
או כמו שקרלה רינלדי אומרת:

למידה היא אף פעם לא תהליך פסיבי.
גם כשמדובר בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים.
לא באופן שבו אנחנו וילדים/ות קולטים/ות את מה שאנחנו קולטים מתוך מה שמוצג בפנינו –
מתוך מה שמלמדים אותנו או אנחנו מנסים ללמוד.
לא באופן שאנחנו ממשיגים את הנ"ל,
ולא באופן שאנחנו פתוחים או מתנגדים ללמידה.

למידה היא תמיד דיאלוג כפול:
עם התוכן עצמו (למה השמיים כחולים, חתולים מזהים את עצמם בראי?)
ועם הזהות העצמית המתפתחת של כל ילדה וילד.

יש כאלו שחושבים/ות שמה שמעניין ילדים/ות,
מה שיוצר למידה משמעותית היא רק למידה מתוך החיים של הילדים/ות.
נניח על הסופרמרקט המקומי,
על מה זה פייר,
או על העץ בחצר של הבית/הגן.

יש כאלו שחושבים שלמידה אבסטרקטית יותר –
על נושאים מסוימים כמו אינסוף ומסע בזמן מהלכת על ילדים/ות קסם.

ויש כאלו שחושבים/ות שנושא שהוא שילוב בין הקונקרטי לאבסטרקטי
הוא הוא מה שמעניין ילדים/ות – נניח מחשבות על קסמים וכישופים.

מניסיוני, ילדים/ות מתעניינים בכל אלה.

קראתי לא מזמן מחקר שאומר שעל הנושאים הראשונים
– מחיי הילדים/ות – ילדים/ות יכולים לשאול יותר שאלות
בעוד שעל מסע בזמן, נניח, יהיו אלו המבוגרים/ות שיובילו את השאלות.

אני לא חושבת שזה בהכרח נכון.

אם לא נכנסנו לדיאלוג כזה מראש עם אג'נדה ברורה של להסביר מה זה מסע בזמן,
ילדים/ות ישאלו אינספור שאלות על הנושא.
אולי לא השאלות שאנחנו היינו שואלים אבל הרי כאן טמונה חדוות הלמידה.

שני תמרורים או שתי אמירות יעזרו לנו בניסיון לשמור או להזמין חדווה שכזו.
1. תמיד לזכור שבעוד:

ילדים/ות מקשיבים/ות כדי להבין.
הם/ן מקשיבים/ות כדי להקשיב.
זה מה שהופך את השיחה עם ילדים/ות – כשהם/ן שותפים/ות פעילים/ות ושווים בה – לדיאלוג.

אחת ההגדרות הטובות של דיאלוג היא
שיחה שאני נכנסת אליה מראש על מנת ללמוד ו/או להבין משהו חדש.

במילים אחרות אני נמצאת בה מראש מתוך פתיחות.
האם יש הקשבה שהיא יותר הקשבה מזו?

2. וזה כבר התמרור השני – איך וייטהד אמר את זה?
חשיבה/למידה מתחילה בפליאה, ובסופה הפליאה נשארת.

הוא אמר את זה על פילוסופיה – טוב הוא היה פילוסוף.
אבל בקלות אפשר להשליך את זה גם על חשיבה וגם על למידה.

כששתי הרגליים האלו איתנות – חדוות הלמידה, והפליאה בה אנחנו חיים בעולם,

היכולות ללמוד, להשתחרר ממה שלמדנו וללמוד מחדש

מתאפשרות וצומחות גם כן.

הרבה מאוד דיבורים סביב המיומנויות שנדרשות לנו
ובוודאי לילדים ולילדות של המאה ה-21
הם סביב יכולות של גמישות מחשבה, עצמאות בלמידה, unlearning ולמידה מחדש.
מסתבר שגם במאה ה-20 המיומנויות האלו נדרשו לנו.
(אני אזכיר לכם/ן את איך התחלנו, עם ילדים/ות שמסרבים ללמוד.)

המאה ה-21 מציבה בפנינו אתגרים ישנים – אך בצורה אינטנסיבית יותר,
ואתגרים חדשים לגמרי.

אבל שני דברים נשארו בעייני ברורים וחזקים כשהיו:
הקשר בין למידה וזהות עצמית, מי שאנחנו
המפגש שלמידה מזמינה בין ילדים/ות ומבוגרים/ות.
מפגש שהוא מפגש של חשיבה וקירבה.

שתהייה שנה"ח מוצלחת. שנה"ח זה שנת חשיבה במקום שנת לימודים.
הגיע הזמן שנשנה את השם הזה לא?
בחינוך בייתי נקרא לזה – חיים של חשיבה.
אם רוצים להכניס למידה בכל זאת – חשיבה לומדת או למידה חושבת.