לפני כמה שנים הייתי בתצפית בגן,
עמדתי בשולי קבוצת ילדים כשילד אחד
דרך בטעות על רגל של ילד אחר,
קלט מה קרה,
ומיד שאל את הילד: "אתה בסדר?"
את המשפט הזה אני זוכרת.
פחות אם אותו ילד,
שדרך בשוגג ביקש או לא ביקש סליחה.
שני ילדים בני חמש.
מקרה שקורה.
עמדתי שם ונשמתי את יופיים של יחסים.
את הטון הכן, המתעניין והאכפתי שבו נשאלה השאלה,
את הדאגה,
את עד כמה יחסים,
היו בDNA של אותו ילד,
למעשה בDNA של אותו גן.
הרגע הזה ריגש אותי מאוד.
דווקא בגלל שהסליחה,
אם נאמרה,
לא היתה המרכז שלו.
דווקא בגלל שכל כך הרבה פעמים,
אנחנו מבקשים
ואף דורשים
מילדים לבקש סליחה
בלי הקונטקסט הזה.
ילד זרק משהו על ילד
אנחנו: בקש סליחה.
ילדה דחפה ילדה אחרת
אנחנו: בקשי סליחה.
אבל אז אפילו שהרצון שלנו
זה לדבר יחסים
יש שיגידו לתווך יחסים,
והתנהלות ביחסים,
כשאנחנו מבקשים-דורשים מילדיםות
לבקש סליחה
היחסים כמו נזרקו מחוץ לחלון.
כי הסליחה נדרשת מהם
לא מתגבשת בהם,
ולכן כל כך הרבה פעמים
נאמרת על ידם אוטומטית.
אז איך נרחיב וגם נעגן את התובנה
שסליחה היא תמיד בתוך יחסים?
אפשר לשאול שאלות של יחסים.
כמו למשל:
– איך זה הרגיש לדחוף?
– איך זה מרגיש עכשיו?
– איך זה הרגיש להידחף?
– איך זה מרגיש עכשיו?
ועוד שלל דברים שיש להבין.
ואפשר כדרכנו עם העולם
שפילוסופיה עם ילדיםות
פותחת עבורנו
שהוא הרבה פעמים פשוט
פתיחה וחשיבה של מושג
לשאול שאלות על סליחה.
במובן הזה, יום כיפור
הוא הזדמנות בשבילנו
כי הוא יוצר עניין בלחשוב ולדבר על סליחה
וכך הוא מזמן שיחה רגועה על סליחה
כזו שאין בה את הדחיפות של משהו
שקרה עכשיו
וצריך להתייחס אליו ו/או לפתור אותו.
שאלות כמו –
» זוכר.ת שביקשת ממישהו/י סליחה?
(אנחנו גם יכולים להזכיר מקרה שאנחנו זוכרים)
למה ביקשת?
איך זה הרגיש?
מה הוא/היא אמר?
» זוכר.ת שמישהו/י ביקש.ה ממך סליחה?
(גם כאן אנחנו יכולים להזכיר מקרה ו/או חבר.ה שאנחנו זוכרים)
למה הוא/היא ביקשו סליחה?
מה הוא/היא אמר/ה?
איך זה הרגיש?
» אם מישהו/י ישברו לך צעצוע (בחרו משחק שהם אוהבים במיוחד)
תסלח לו/לה על זה?
» אם לא יזמינו אותך ליום הולדת של_____
תסלח/י לו על זה?
(שימו לב, כמה השאלה הזו שונה מ-את תעלבי?)
ועוד ועוד.
נחשוב על מקרים או דברים
שרלוונטיים לחיים של הילדיםות.
ואז, כמו תמיד,
פשוט להיות קשובים
להתעניין באמת
ולא להגיב.
כלומר, אפשר לשאול עוד שאלות,
אבל לא להגיד – ולמה לא סלחת…
לא להעביר מסר שהם יכלו לחשוב / להרגיש / להתנהג אחרת,
פשוט להכיר.
אותם, ואיך הם חושבים.
וכך לתת להם את הביטחון שהם יכולים
לשתף אותנו.
שיתוף מורכב מאוד
רגשית ומחשבתית
וכן, בכלל לא ברור מאליו.
בדרך הזו,
עם השאלות האלו,
אתם תתנו לילדיםות עולם ומלואו
שאתם והבית מקום בטוח
לחשוב בו,
לטעות בו,
אגיד גם לכאוב בו.
שאתם והבית –
מאפשרים להם
כמרחב
וכמקום שואל ומקשיב,
להבין את עצמם, אחרים ואת העולם.
פילוסופיה עם ילדיםות.
לא סתם אני אוהבת את הדרך הזו.
תהנו לחשוב,
תהנו עם הילדים/ות,
גמר חתימה טובה!
קרן
ונ.ב. חשוב מאוד:
אם אתם קוראים את הניוזלטר אחרי יום כיפור,
לא פספסתם הזדמנות, הרעיון הוא למצוא באמת רגע בזמן
לדבר על מקרה שקרה היום או אתמול
בשיחה רגועה על סליחה,
כשהיא בתוך יחסים.
Re-Visit, איך לתקן משהו שאמרנו על המלחמה (או בהקשר שלה)? ♦ ד"ר נעמה צורן היא מובילת גישת רג'יו אמיליה בישראל
שלושת היסודות ומקורות שיש לילדיםות מלידה, עליהם הם נשענים ומהם הם נבנים. תמיד וגם בעת הזאת. ♦ ד"ר נעמה צורן היא מובילת גישת רג'יו אמיליה בישראל
אני קוראת את השיחות של דורון המבורגר עם ילדיו כבר שנים. עזבו איך שהוא כותב – נהדר, מה שמעניין זה החכמה של הילדים שלו, וחכמת השיחה ביניהם. הנה דוגמה ממש מלאחרונה (שכמו תמיד מפרסמת באישורו) "אבא, מי צייר את המונה ליזה?" שאל אותי ינוקא ׳לאונרדו דה וינצ׳י׳ עניתי "והוא היה איטלקי נכון?" שאל "נכון" עניתי "אז למה המונה ליזה בפריז?"
פסטיבל המחבר את הטוב שבכל העולמות:
הטבע, היצירה, החשיבה והעניין, האוכל הטוב, המדורה. וסדנאות שמפגישות את הפילוסופי, החשיבתי, החושי ואת היצירתי.
יום שבת ה17.1
בחבצלת השרון
