בן של חברים החליט להתחפש השנה לגנב.
הם קנו חולצה לבנה וצבעו עליה פסים שחורים
וגם שטרות כסף של משחק שהוא מתכנן להעיף לכל עבר.
אבא של חבר שלו מבית הספר (שני הילדים בני 7)
אמר לו שמתאים לו ממש להתחפש לגנב.
כי הוא טוב בלהתגנב, ובלהפתיע.
בשיחה על תחפושות התפתחה ביננו אני נזכרתי
בתחפושת הכי מוצלחת שלי בבית הספר היסודי:
התחפשתי למוכרת קרטיבים בים.
קנינו כובע קש רחב שוליים
ואבא שלי בנה לי קופסא מעץ
כבדה ממש
שלתוכה העמסנו קרח יבש
ואז גם הוספנו די הרבה קרטיבים
כמספר הילדים והילדות בכיתה שלי
ואני הלכתי בכל בית ספר
וכנראה שצעקתי ארטיק קרטיב
וכל פעם שראיתי ילד או ילדה מהכיתה שלי
הם קיבלו ממני קרטיב.
זה היה מאוד כיף
וגם מאוד מעניין להרכיב את התחפושת הזו
ותכלס מאוד כבד.
אם היו לי איזשהן אספירציות למכור קרטיבים בים
הן נגמרו באותו יום.
אני מודה שכמבוגרת אני לא מהמתחפשים/ות.
אבל אני קונה את כל מה שכרוך במנהג הנהדר הזה:
את המשחקיות – במי שאנחנו
את האפשרות – לטעום קצת מה זה להיות מי שאנחנו לא
את זה שהחג מזמין לטשטש את הגבול בין ידיעה וחוסר ידיעה
במצוות עד-לא-ידע(ה)
וגם את זה שהחג מנכיח לנו שרב הנסתר על הגלוי
ויש כאלו שאומרים שזו הסיבה שאנחנו אוכלים מאכלים כמו אוזני המן
בהן המילוי, או לפחות חלקו, נסתר מהעין.
(וכן, אני מודה שבסופגניה זה עובד יותר טוב.)
את כל זה אנחנו חוגגים בפורים
ולכן בשבילי הוא חג סופר פילוסופי.
ובמיוחד עם ילדים.
שתכלס משחקים עם כל אלו על בסיס יומיומי.
אז רק בשבילנו המבוגרים
טוב, נו, בכל זאת בשביל כולנו
אני רוצה להאיר על עוד רובד של החג,
שאתם יכוליםות לפתוח
עם הילדיםות
בצורה שמתאימה לכםן.
זה הרובד שטמון בהזמנה לשתות לשכרה עד-לא-ידע
שזו אחת ההזמנות הרדיקליות והפוקחות עיניים
שיש בחגים ביהדות,
כוון שהיא מזמינה טשטוש ושבירה
בין לדעת להבדיל בין טוב (מרדכי)
לרע (המן).
(וכן, בביטוי – פוקחת עיניים,
אני משחקת עוד משחק עם המשמעות של
לדעת ולא לדעת.)
כי בשבירה הזו בין לדעת להבדיל בין טוב ורע
(הבדל, שהידיעה שלו היא מהיסודות, אגב של פילוסופיה)
מתגלה ידיעה חדשה,
אחרת
שמגלים אותה (לפחות) פעם בשנה,
והיא, יש שיגידו, הידיעה של חמלה.
אבל בכל מקרה, היא הידיעה של
לשים בסימן שאלה
את כל מה שאנחנו יודעים ויודעות.
על מנת לחזור ולבנות ידיעה, הבנה.
הרי אנחנו לא נשארים לא שיכוריםות
ולא בתחפושת אחרי חג הפורים.
ולהיות מסוגלים שמוט לרגע את כל מה שאנחנו יודעם
ולהיפתח למשהו חדש,
זה מתגמל
ומלמד
מאוד.
תראו אם מתאים לכם לפתוח את זה עם הילדיםות.
אני חושבת שזו אחת השיחות החשובות
שאנחנו יכולים לעשות
עם ילדיםות
ועם עצמנו.
כהרגלנו, נפתח שיחה כזו
כהזמנה לחשיבה.
מספרים את הסיפור
מפרקים את המילה עדלאידע לעד-לא-ידע(ה)
ושואלים אותם מה הםן חושבים,
למה זה טוב לחוות מה זה לא לדעת?
או בניסוח קצת יותר פשוט
למה זה טוב לא לדעת.
בתקווה שהחג יביא הרבה טוב,
ברמה האישית וברמה הארצית,
חג שמח,
♥
קרן