מכל ספרי ילדותי (המורחבת, כלומר עד סוף תיכון)
שלושה נרשמו כמשני-משפיעי חיים.
אלו שלושה ספרים שקראתי בשקיקה,
ובעקבותיהם עשיתי מעשה.
הראשון – אליפים של אסתר שטרייט-וורצל
המספר את סיפורם של ילדי שכבת ט' בבית הספר החקלאי גנות
על שלל המורכבות של דרכה של הנפש בשנים האלו
של יציאה מהבית,
של צמיחה,
דינמיקות קבוצתיות – של השכבה עצמה
ובין קבוצתיות – כלומר בין השכבות.
יחסים מורכבים יותר ופחות עם הורים
אהבות ראשונות.
ספר שנטוע בדימוי ישראליות שנקרא היום ישראליות של פעם,
ושבעקבותיו,
החופש, הנעורים והחברות שהוא הבטיח,
הלכתי ללמוד בפנימיה לחינוך סביבתי בשדה בוקר.
השני – אח בוגר מאת אורי אורלב
גם הוא נטוע היטב בישראליות,
בפיתולי הנפש,
בכאב של אובדן
ובקשיים של צמיחה והתבגרות.
גם הוא מבטיח רעות, חברות ואחווה.
וגב – גב של אח בוגר, לילד שאיבד אב
והוא יתום צה"ל.
בעקבות הספר הזה התנדבתי בפר"ח
בפרוייקט דומה,
והייתי אחות בוגרת לילדה מהממת
שאמא שלה נפצעה קשה בשירותה הצבאי.
השלישי – הזיות של מטייל בודד – מאת ז'אן-ז'אק רוסו
ספר הפילוסופיה הראשון שקראתי
Cover to cover
ונשאתי אותו פיזית בטיול שלי אחרי צבא
במזרח אפריקה,
שנטע בליבי שאלה וגעגוע
מכל הדברים
לבדידות.
שדיבר איתי הגיון שהיום לא הגיוני לי בעליל
על צורך לטעום בידוד רדיקלי
על בחירה של ניתוק במקום בחירה של ביחד.
180 מעלות לכל ההבטחות שאיחלתי לעצמי
עם שני הספרים האחרים.
עם הספר הזה הגעתי (בין היתר) לאריתראה
והחלטתי לטייל לגמרי לבדי
בארץ שלא הבנתי לא את מנהגיה ולא את שפתה
ואומנם חוויתי בידוד מוחלט רק כמה ימים
אבל החוויה הזו נחרטה בליבי שנים רבות
כחוויה מפרקת
וזמן ארוך מאוד לקח לי לנער אותה ממני.
שלושה ספרים
כולם אהובים עלי מאוד עד היום.
האחרון גם היה מהחוויות וההגות
ששלחה אותי ללמוד פילוסופיה
כן, למרות הפירוק
ואולי אפילו בגלל
ועד היום הוא אחד הספרים שאני
חוזרת אליהם שוב ושוב
ומבינה את עצמי
אחרת מאז
מחדש.
תהנו לחשוב,
תהנו עם הילדים/ות,
קרן