זה ספר מאת ליין סמית

במבט ראשון "זה ספר" נראה כמו ספר שמתחזה לספר ילדים.
לכן זה ספר שהתאהבתי בו רק במבט שני.

אבל התאהבתי בו לחלוטין.

בספר שתי דמויות ראשיות:
האחת – חמורון שקורא ספר ואילו השניה – קוף שלא מבין מה זה בכלל או מה מעניין בזה:
מה זה הדבר הזה שיש לחמורון ביד: למה הוא משמש בכלל? מה עושים איתו ואיך?
אפשר לשחק בו משחקי מלחמה? יש לו עכבר? אפשר לגלול אתהדפים שלו? אולי בכלל צריך להטעין אותו?
מה לעזאזל הוא עושה הספר הזה?! ועוד ועוד.

בגלל שעבור הורים רבים "זה ספר" נוגע בנקודה הכואבת של המאבק במסכים וקצת גם משחק על
נוסטלגיה של הזמן ההוא לפניהם… ובגלל שהרבה מאוד מהשאלות שקוף שואל לא נראות לי
כמעסיקות ילדים או שהם בכלל מבינים על מה מדובר (כמה ילדים בגילאי גן מתעניינים בכתיבה לבלוג
או טוויטר?) השנינות או הקסם שלו נראו לי בהתחלה כפונים יותר למבוגרים.

אבל הספר הזה עושה הרבה יותר מזה.

הוא שנון, הוא מצחיק, האיורים שלו מצוינים, הדמויות שובות לב והוא משחק על מתחים קלאסיים
שונים שהופכים את הספר הזה לכל כך מרתק ומעורר חשיבה, שלנו ושל הילדים!

• קוף היא דמות מציקה למדי אבל הוא עושה את זה בכל כך הרבה קסם וחן שאנחנו זורמים עם
  זה, זה אפילו משעשע. (אותנו. את הדמות השניה בספר פחות). וילדים מתים על מתח כזה.
  מהמון סיבות אני משערת. למשל כי הם מזדהים עם הדמות המקסימה-מציקה, הם מזדהים
  עם הדחף הזה לשאול ולשאול, וגם כי הם מבינים את ההומור או השנינות שנוצרת בדנימיקה
  בין שתי הדמויות.
• מתח נוסף הוא המתח בין הסקרנות הבוערת של קוף מצד אחד וחוסר ההבנה או הידיעה שלו
  משהו שהוא מבחינתנו, הילדים והמבוגרים, טריוויאלי. אנחנו יודעים מה זה ספר. אנחנו גם
  יודעים מה זה מחשב או טאבלט ומה ההבדל ביניהם ובין ספר. אבל קוף לא! הסיפור לא היה
  עובד אם לא היינו יודעים יותר ממה שקוף יודע.
• במילים אחרות הסיפור עובד כי הוא בונה מתח בין הקורא/ת "היודעים" ומה שקוף יודע או לא
  יודע. למעשה – וזו חשיבה מאוד מאוד מורכבת –
  הספר משלב מחשבה על מה זה לדעת ומי יודע יחד עם מחשבה על ספר וסיפור.
  זה מעניין, זה מותח. אנחנו שכבר יודעים (מה זה ספר) רק מחכים שקוף יבין כבר!

ויש עוד!
אם כל זה לא מספיק הפנינה של הספר מתגלה במשהו אחר: הספר פותח עולם שלם של דרך
חשיבה שאנחנו קוראים לה חשיבה על דרך השלילה. וזה מבחינתי קונה לו מקום של כבוד כספר
פילוסופי. זו גם הסיבה שבסופו של דבר התאהבתי בספר הזה לחלוטין.

חשיבה על דרך השלילה היא חשיבה מאוד מורכבת אבל אני אסביר אותה כאן בפשטות. הרעיון הוא
שלהבין מה משהו הוא לא (ספר הוא לא טאבלט למשל) מוסיפה לידע שלנו מה הוא כן. הספר הזה
עושה את זה מצוין. ספר הוא משהו שלא גוללים, לא מטעינים, לא כותבים בו בלוג ולא צריך לו סיסמה
או שם משתמש כדי לפתוח אותו.

כל זה הוא ידע – מסוג אחר אומנם ממה ספר הוא כן – אבל ידע וידע חשוב. יש לנו ידיעה על מה זה
ספר מכל מה שאנחנו יודעים מה ספר הוא לא.

בגלל ש"זה ספר" מציג חשיבה על דרך השלילה דרך חפץ שילדים מכירים ואוהבים קל לילדים להבין
את דרך החשיבה הזו (יותר קשה לאמץ אותה אבל זו כבר נקודה אחרת). הרבה יותר קשה עד בלתי
אפשרי לעשות מודלינג ולמעשה לתווך חשיבה כזו כדרך חשיבה, על משהו שאנחנו לא מכירים.

למה הכוונה? יכולנו לדבר על משהו לא מוכר על דרך השלילה, למשל מה זו קרן לייזר והיינו רוכשים
ידיעה או הבנה על מה זו קרן לייזר מתוך זה אבל סביר שלא היינו רוכשים הבנה על צורת החשיבה
הזו בצורה כל כך ישירה כמו בדיבור/חשיבה על משהו מוכר כמו ספר.

תהנו לחשוב,
תהנו עם הילדים/ות!
קרן

עכשיו באתר ההוצאה במבצע לשבוע הספר – אפשר לקנות מכאן

#שבועהספר