ניחוש זו חשיבה

"הניחוש הערמומי, ההשערה מלאת האפשרויות, הקפיצה האמיצה למסקנה טנטטיבית – אלו המטבעות החשובים ביותר של החושב/ת בעבודתם. אבל ברוב בתי הספר נענשים בכבדות על ניחוש והוא מקושר לעצלות."
ג'רום ברונר

תיכף מתחילה עוד שנת לימודים.

כשילד אומר: "אני לא יודע."
כשילדה אומרת: "אני לא יודעת."
ואז אנחנו אומרים: "ומה את חושבת?" או "אז בוא ננחש."
אנחנו מסמנים שזה בסדר.
זה בסדר לא לדעת. (שזה מאוד חשוב בפני עצמו ואני מדברת ומרחיבה על זה בכל הרצאה שלי.)
ואנחנו גם מסמנים את הדרך לחשיבה.

הרעיון הוא לא לנחש את מה שנכון.
זה לא טריוויה המשחק הזה ביננו.
גם כששואלים אותנו: "איך קוראים ל… (ומצביעים על משהו)
או
נכון אמא שראש השנה זה לפני יום כיפור?
וכשאנחנו מציעים לנחש מנחשים מה שמנחשים.
גם כשהניחוש הוא נכון.
הרעיון הגדול יותר, המשתלם יותר, המעניין יותר הוא הרחבת ההבנה שלנו מהי חשיבה.
ניחוש שכזה הוא לא עניין של מזל.
הוא הרחבת ההסכמה שלנו של מה זה נקרא לחשוב.
הוא האימון בהרגל של לחשוב בצורות שונות
ובאומץ,
ובקפיצות.

הרעיון הוא להבין ולהתנסות בחשיבה כקפיצה – כמשהו שמעיזים לעשות, כמשהו לאו דווקא יציב, כמשהו שהוא דרך, חיפוש, תהייה ושהות בחוסר ידיעה.
קפיצה שמאפשרת לנו להניח משהו (הנחה) להציע משהו – השערה מלאה באפשרויות ואז לבדוק את מה שחשבנו עליו.

וזה משהו אחר לגמרי.
אחר גם מהמקום של "אני לא יודע/ת"
אבל אחר גם מהמקום שבו חשיבה נתפסת כשיטתית ולינארית.

כי היא פשוט לא.

*****
על זאת ועל חשיבה פילוסופית בהרצאת ההורים "איך לפתח ולעודד חשיבה פילוסופית של ילדים".

לחצו לפרטים וכרטיסים