קצרצר על למידה (לכבוד שנת הלימודים, כמובן!)

יום חמישי היה היום הראשון בגן או היום הראשון בבית ספר.

השנה, אבל, חיכיתי לכתוב על השגרה שמתחילה עכשיו ולא על היום הראשון דווקא.

 

יש משהו ברצף והמשכיות (שכתבתי עליה בעבר)

והקשר בינה ובין למידה וחשיבה,

העולם הפנימי הייחודי והעשיר של הילדים/ות

ויחסים ביננו ובין הילדים/ות,

שנבנים דרך חשיבה ביחד,

שמעניין אותי השנה.

 

ואני חושבת,

שדווקא עכשיו – אחרי ה1.9,

אני רוצה להגיד משהו ממש קצר

על למידה, רצף והמשכיות.

 

והמתנה של הסבלנות, הפליאה מ, וההערכה של

התהליך שקוראים לו למידה (וחשיבה)

שאנחנו יכולים/ות לתת לילדים/ות.

 

הנקודה הזו דומה לדברים שכתבתי בעבר,

על חשיבות של שגיאות וטעויות

אבל היא קצת אחרת

והקצת אחרת עושה את כל ההבדל.

 

הקצת אחרת הוא באמת מתנה

(עזרה או ריפוי אם את/ה מעדיפ/ה את המילה הזו)

שלנו לילדים/ות בכלל

ולילדים/ות שקשה להם

לא לדעת,

לא לצדוק או להיות צודקים,

לטעות.

 

ובגלל זה הם/ן פוחדים/ות או מהססים/ות

לחשוב,

או לשתף אותנו בחשיבה.

 

אולי גם בגלל זה הם חושבים/ות,

כמו הגננת,

או כמו המורה.

 

ומאבדים/ות כל כך הרבה

ובגיל כל כך קטן

ממי שהם/ן.

 

הדבר הקצר הזה שאני רוצה להגיד

מסתכם בעצם

באמירה הרווחת,

(זה ציטוט מזיכרוני, אל תתפסו אותי במילה):

 

מי שתמיד צודק/ת

לא לומד/ת דבר.

 

הפשט של האמירה ברור:

אם כי הוא מתייחס לדעתי יותר לידע מאשר לחשיבה:

אם תמיד צדקתי,

כלומר מראש ידעתי,

אז מה למדתי?

 

כשחושבים על חשיבה:

ואם תמיד צדקתי,

כלומר מראש ידעתי איך לחשוב על משהו,

גם כאן, למדתי מעט אם בכלל.

 

הפירוש המורכב יותר של האמירה

מתייחס בעיניי בדיוק למי שמהסס/ת לטעות

ושהיסוס הזה מונע ממנו/ממנה לחשוב וללמוד.

 

מי ששואפים תמיד לצדוק ולדעת,

בגלל שלא לדעת ולטעות

זו פגיעות גדולה מדי.

 

בשני המקרים,

יחס אחר שלנו

לתהליך הלמידה והחשיבה:

לטעות,

אבל גם להיסוס

וגם פשוט לזמן שלמידה וחשיבה לוקחים/ות

יוצר מקום בטוח לאלו ולאלו.

 

איך עושים את זה?

באמירות הקטנות-גדולות הרגילות שלנו

–        את/ה לא בטוח/ה (או יודע/ת)? איזה יופי – בואי נחשוב ביחד! (בטון חם ומזמין)

–        טעית כאן? כבר הבנו משהו. מה עוד יכול להיות?

–        את.ה מהסס.ת? איזה יופי – קח/י את הזמן. לחשוב לוקח זמן.

ואמירות שמתייחסות אלינו:

–        אני צריכה רגע לחשוב על זה…

–        אני מתלבטת – נראה לי ש… אבל רגע גם …. הגיוני

וכדומה.

ואפשר גם לשחק את המשחק הפשוט הזה שאני כל כך אוהבת

שקוראים לו: "יכול להיות שאני טועה?"

זה באמת פשוט –

להגיש משהו כמו: "אני חושבת (תמיד, תמיד אנחנו מכניסים את המילה חושב/ת) ש….

למשל: שפעם דינוזאורים חיו בישראל.

(זה יוצא: "אני חושבת שפעם דינוזאורים חיו בישראל.")

ואז להוסיף את המשפט:

יכול להיות שאני טועה?

לעצור רגע ולחשוב.

או לעצור רגע ושאול: איך נחשוב/נדע אם אני טועה?

 

חפשו את ההזדמנויות להכניס את המשפטים האלו הביתה

שיהפכו לשגרה.

שחשיבה, למידה וטעויות

יהיו חלק מהתרבות בבית!

 

ככל שיהיו חלק מהתרבות בבית,

הבית ישמש מקום אחר ובטוח

לעומת בית ספר (בגן יש מזה גם, אבל פחות)

בו ללמוד = לדעת,

וטעות נקנסת בכל מיני צורות,

(למשל ציונים, אבל לא רק.)

 

תהיו אחרים/ות.

תהיו השלמה למערכת חינוך.

תהיו חושבים/ות.

 

תהנו לחשוב,

תהנו עם הילדים/ות,

שתהייה זו שנת חשיבה

ולימודים שהם חשיבה,

קרן